החיים בצל המוות - מטופלי דיאליזה מגדירים מוות מחדש

אי ספיקת כליות סופנית, הינה מחלה כרונית, המאיימת על החיים, ואינה ניתנת לריפוי. טיפול הדיאליזה הינו הטיפול המרכזי בחולים. הטיפול יעיל רפואית, אולם כרוך בסבל פיסי ונפשי. מושגים כגון רוחניות ומשמעות בחיים מקבלים בשנים האחרונות מקום בהתייחסות המחקרית והקלינית לאנשים הסובלים ממחלות קשות, תחת הכותרת של הטיפול הפליאטיבי, אשר הביא לשיח הרפואי מושגים מעבר לריפוי. ויקטור פראנקל התייחס למושג המשמעות בחיים כאחד ממשאביה המרכזיים של רוח האדם, וכאלמנט מרכזי בפסיכותרפיה. התורה שפיתח נקראת לוגותרפיה: ריפוי באמצעות משמעות. אחת הדרכים למצוא משמעות היא מתוך סבל. המחקר הנוכחי בדק יעילות טיפול לוגותרפי קבוצתי שניתן למטופלי דיאליזה במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה. חלקו הראשון העריך כמותית את הטיפול וחלקו השני העריכו איכותנית. בעבודה זו אתייחס לחלק האיכותני, שניתח את תכני המפגשים. בניתוח התוכן עלו שלוש תימות: "התמודדות עם מחלה", "החיים בצל המוות", ו"אני-אתה". בעבודה הנוכחית אתמקד בתימה: "החיים בצל המוות". בניתוח התכנים הקשורים למוות, ניכר כי המשתתפים במערכת יחסים מורכבת עמו. ההתייחסות למוות השתנתה לאורך התהליך, והוא "הוגדר מחדש": ממוות מפחיד, למוות שמוגן על ידי דיאליזה, למוות שמהווה בית, משאיר זיכרון מכובד, ומכיל בתוכו פרידה וסגירת מעגל. המשמעות שניתנת למוות, שנדונה לאורך התהליך הקבוצתי, היא הקובעת את היחס אליו. האפשרות לסייע למטופלי הדיאליזה להתמודד עם קשייהם באמצעות לוגותרפיה, פותחת פתח לשימוש בשיטה טיפולית זאת עם חולים במחלות שונות. ההתייחסות לתכנים שמעלים המטופלים בפריזמה לוגותרפית, ובשימוש באסטרטגיות כגון: הגדרה מחדש, הסחה והתעלות עצמית, מאפשרים התערבות ייחודית על ידי מציאת פשר במצבי משבר מעבר להתמקדות באובדן. התייחסות למשאבי רוח האדם, מאפשרת להכיר את המטופל גם מבחינת המימד הרוחני שלו מעבר למימדים הביו-פסיכו-סוציאליים.