העובדים הסוציאליים אשר פועלים לאורו של החוק לצורך הגנה על חסר ישע, חותרים לשיתוף פעולה איתו ועם האחראי עליו כדי להוציא לפועל את תוכנית הטיפול שנבנתה עבורו. אך מה קורה כאשר האחראי משתף פעולה והקטין/החסוי עצמו הוא זה שמסרב לתוכנית הטיפול? ומהו המקום שנותן בית המשפט לעמדותיו של חסר הישע? סוגיה זו מחזירה אותנו לדילמה לגבי זכותו של הפונה לקבלת החלטות הנוגעות לענייניו, ולמתח שבין זכות זו לבין אחריותו של העו"ס לחוק להגן על חסר הישע. נראה שבית המשפט נותן מקום של כבוד לעמדותיו של חסר הישע, וטוב שכך. יותר ויותר אנו עדים לבקשותיהם של שופטים לשמוע מכלי ראשון את דעתו של חסר הישע לגבי תוכנית הטיפול שהוצעה לו וללמוד ממנו על הסיבות להתנגדותו. מול טיעונים מוחשיים אלה ניצבים העו"סים לחוק, ומתריעים לגבי מצבי סיכון שחסר הישע עלול להיקלע אליהם. מה המשקל שייתן השופט לרצונו של הפונה לעומת חוות הדעת המקצועית? ומה ההשלכות הנובעות מכך? האם קיימים מאפיינים מסוימים לחסרי הישע שבית המשפט מעדיף את עמדותיהם על פני עמדות אנשי המקצוע? או אולי ישנם מאפיינים משותפים לאופן בו מובאים טיעוניהם בפני בית המשפט? הדיון שופך אור על האתגרים הניצבים בפני שלושה עובדים סוציאליים מאותה רשות מקומית: עו"ס לחוק הנוער, עו"ס לחוק הגנה על חוסים ועו"ס לחוק הסעד (טיפול במפגרים). נדון במשותף ובשונה בכל אחד מהחוקים מההיבט של חסר הישע ועמדותיו. כל אחד מהעו"סים יציג תיאור מקרה בו נוצר קושי ביישום החוק בשל התנגדות חסר הישע עצמו. נביא את התייחסותו של בית המשפט ואת המקום שניתן לעמדותיו של חסר הישע, כולל הדרך בה הביא אותן הקטין/החסוי לבית המשפט. נשמח לשמוע על דרכי ההתמודדות של משתתפי הכנס במצבים דומים.
