במדינת ישראל, בדומה למדינות מערב אחרות, מספרם המוחלט וחלקם באוכלוסייה של בני 65 ומעלה הולך וגדל. בשל העלייה בתוחלת החיים והזדקנות האוכלוסיה, גדל מספר האנשים הסובלים ממחלות כרוניות וממצבים הגורמים לסבל גופני ונפשי. כמו כן, בשל העליה בתוחלת החיים וריבויי מחלות, גדל מספרם של האנשים הזקוקים לעזרה בפעולות הבסיסיות ADL וישנה עליה בשיעור המתגוררים במוסדות לאשפוז ממושך ומחלקות סיעודיות. למרות שמחלקות לאשפוז ממושך יכולות להיות מסגרת אידיאלית לטיפול תומך, מרבית המחלקות לא פועלות לפי העקרונות של הטיפול הפליאטיבי. עדיין, מרבית החולים בשלב הסופני, מופנים למות בבית חולים. בישראל, השירות הפליאטיבי מבוסס על חוקי מדינת ישראל: חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1995) וחוק החולה הנוטה למות (2005). עפ"י חוקים אלה, מתאפשר לאדם עם מחלה חשוכת מרפא, שרופא קבע שתוחלת חייו קצרה משישה חודשים, לבקש להימנע ממתן טיפול מאריך חיים וסבל. למרות חוקים מתקדמים אלה ולמרות תהליכים חיובים של הכשרת צוותים, עדיין בשטח, מרבית המטופלים לא מקבלים טיפול פליאטיבי כנדרש והסיבות לכף מרובות: חסר באנשי מקצוע בתחום, חוסר ידע, ניסיון והכשרה ועוד.
מטרת העבודה: הטמעת עקרונות הגישה הפליאטיבית במחלקה סיעודית.
מטרת משנה: הפחתת שיעור ההפניות למיון ואשפוז בסוף החיים.
שיטות:
תוצאות:
מסקנה: למרות הקשיים הרבים במתן טיפול פליאטיבי במחלקה סיעודית, ניתן להטמיע את התהליך להפחית סבל, להעלות מודעות דיירים, צוות ומשפחות ולהביא לירידה משמעותית בהפניות מיותרות למיון ולבתי חולים.