רקע:
מומי כליה ודרכי שתן מולדים מהווים כ 20-30% מהאנומליות המודגמות במהלך ההריון. כ 30-50% ממקרי אי ספיקת כליות סופנית בילדים נגרמים ממומים אלו. אבחנה וטיפול מוקדם יכולים לסייע במניעת ועיכוב תוצאה זו. קיים חוסר אחידות בדבר הנחיות ופרוטוקולי מעקב בהריון מחד, ומיעוט מדדים פרוגנוסטיים היכולים לסייע בהערכת הפרוגנוזה הכלייתית לאחר הלידה מנגד.
מטרה: מציאת קשר בין תוצא כלייתי של היילוד לבין מאפיינים טרום לידתיים של האם והעובר במקרים של הידרונפרוזיס שאובחן בהיריון.
שיטות: מחקר רטרוספקטיבי חד מרכזי. נסקרו כלל הייעוצים הנפרוגנטיים הטרום לידתיים שבוצעו במרכז הרפואי לגליל בשנים 1997-2018. נבדקו מדדי חשיפה שונים כולל נתונים דמוגרפיים, פרטי הריון לידה, ותיעוד לאחר הלידה.
תוצאות: נסקרו 670 ייעוצים טרום לידתיים, 442 אובחנו עם הידרונפרוזיס בהריון, מתוכם קיים מעקב לאחר הלידה עבור 220 יילודים. בקרב 220 הילודים הנ"ל, בוצעה חלוקה לפי חומרת התוצא הכלייתי בגיל שנה (תוצא חמור הוגדר כהרחבה מעל 10 מ"מ חד צדדי או 5 מ"מ דו"צ, התערבות אורולוגית, ערך קריאטינין לא תקין או מיפוי DMSA פתולוגי).
בהשוואה בין הקבוצות, נמצא קשר מובהק סטטיסטית בין תוצא כלייתי חמור בגיל שנה לבין הידרונפרוזיס חמור בהריון, מין זכר ולידה קיסרית. כמו כן נמצא קשר מובהק סטטיסטית בין גילוי מאוחר יותר של הידרונפרוזיס בהריון לבין חומרת התוצא הכלייתי וצורך בהתערבויות אורולוגיות ביילוד.
מסקנות: חומרת ההידרונפרוזיס בהריון, גילוי מאוחר יותר של הידרונפרוזיס ויילוד זכר קשורים בתוצא כלייתי חמור יותר בגיל שנה. יש צורך בעוד מחקרים פרוספקטיביים גדולים על מנת לזהות מדדים פרוגנוסטיים נוספים במטרה לסייע במתן ייעוץ טרום לידתי יותר אינפורמטיבי ומדויק.
